בית קנדינוף, יפו    |   5.12.18-1.4.19 

5.12.18- 1.4.19 

Beit Kandinof

Jaffa​

NOWhere​​​

Solo Exhibition

guests artists: Noah Jordan  & Maryse Andraos

Artistic guidance & Text/

Inbar Goldberg

 Curator / 

Naama Klaiman

הצעה לתמיכת תערוכה קרן יהושוע רבינוביץ'  2019​/18

סוסים.JPG

סוסים, 2018, הזרקת דיו, 125*90 ס"מ 

 

רפסודה, 2018, וידאו, 3:21 דק

Noah Jordan (Canada) שיתוף פעולה עם המוזיקאי

 

התבגרות, 2018, וידאו, 3:00 דק

Maryse Andraos (Canada) :קול וטקסט

 

 

קרחון 1 copy.JPG

קרח, 2018, הזרקת דיו, 42*29 ס"מ

 

קרחונים קטן.JPG

קרחונים, 2018, הזרקת דיו, 42*29 ס"מ

 

סלע.jpg

סלע, 2018, הזרקת דיו, 70*75 ס"מ

 

אישה קטן.JPG

יום ערפילי, 2018, הזרקת דיו, 80*100 ס"מ

 

מראה הצבה

בית קנדינוף ,יפו

דצמבר 2018

 

wings_Hadar mitz copy.JPG

מבט על, 2018, הזרקת דיו, 42*60 ס"מ

 

Bone Saga, וידאו, 2018, 1:30 דק 

Noah Jordan (Canada) שיתוף פעולה עם המוזיקאי

 

 

מראה הצבה- בית קנדינוף, יפו

דצמבר 2018

 

שום מקום (Nowhere) וכאן ועכשיו (Now here) מתלכדות באותה המילה; אני מנסה להצביע על רגע ההווה, שם המקום הספציפי מתאדה, הזמן הופך למתמשך או בעצם נעלם, לא רלוונטי, ונותרת רק השהייה ברגע הנוכחי, אותו לא ניתן להגדיר באף מקום שקיים.

​באמצעות משחקים, טקסים, מניפולציות וסל של כלים חזותיים ודיגיטליים, אני מנסה להגיע אל מקום אינטימי, לזקק את המגע האנושי עם העולם הפיזי, את הממשק בין החוויה שלי למתרחש החיצון. ברצוני למסגר לנצח רגע יפה ופיוטי שקרה לא מכבר,  לתפוס מצב צבירה מסויים , מתוך הידיעה שהרגע הבא יגיע וימוסס את הקיים, אותה ידיעה מביאה התענגות משוחררת מאחיזה על היופי הקטן שנמצא וכבר הולך. ההתבוננות האיטית בענן, בקרחון, בכנף מגיעה מתוך הסכמה להשתנות הבלתי נגמרת, הבלתי מוגדרת, שמאפיינת את החיים.

​במהלך הזה קיים מימד של אשליה אומניפוטנטיות, אך לא מדובר באשליית גדלות שאינה מדעת, אלא התמסרות מבחירה לתשוקה ילדית פנטסטית. במסגרת שהות אמן באיסלנד הכרתי את המוזיקאי נוח ג'ורדן (קנדה) ויחד יצרנו סדרת אוביקטי-סאונד שתיעודם מופיע בתערוכה. האוביקטים מורכבים מסחף ים - גולגלות, כוכבי ים, וחלקי מתכת מספינות.  תערובת הסחף המתפרקת ומתכלה לאיטה, הורכבה מחדש ומתוך כך קבלה חיים חדשים בתור רפסודה צפה ומנגנת. הקולות שמפיקה הרפסודה הוקלטו על ידי ג'ורדן והורכבו גם הם מחדש לפסקול המלווה את הוידאו. החומר המת-כביכול נושם מחדש וניגוני נשימותיו ממלאים את חלל התערוכה. 

בוידאו "התבגרות" ניסיתי לעקוב אחר המבנים והמסלולים שהציפורים משרטטות בנדודן. ברקע נשמע קולה של הסופרת הקנדית מאריס אנדרוס בשעה שהיא מקריאה מספרה המורכב מפואמות קצרות: "ברגע בו אני מנסה לתפוס את הדימוי הוא מבטל את עצמו". כבאקט של התמרדות (או התגרות) כלפי הטקסט המתדקלם ברקע. להקת השחפים לא רק מוקפאת בכל חלקיק שניה במהלך תעופתם, אלא גם חוזרת אחורה, שוב ושוב, כמו זרם מחשבה מתהפך או כרישום קליגרפיה בשמים המתעד את מהלך הזמן, קדימה ואחורה. בדומה לטכניקת הכרונופוטוגרפיה של אטיין-ז'ול מארה מימי ראשית הצילום, כל רגע חולף נותר ומתקיים גם כשכבר הגיע הפריים של הרגע הבא, עד לכדי "לכידת" מסלול התנועה השלם של המעוף הממלא את המסך כולו. אך דווקא השימוש בטכניקה זו, מנכיחה עוד יותר את חוסר היכולת לתפוס או להקפיא את רגע החוויה הממשית מבלי לשנותה ולאבדה. 

אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את הפילוסוף הצרפתי אנרי-לואי ברגסון שהתנגד לתפיסה הפיזיקלית והשכלית את הזמן (אליו התייחס כ'זמן חללי') והציע את במקומה תפיסה אינטואיטיבית שלו, אותה כינה "הַמשך" (la duree). הזמן, אמר ברגסון, נבחן מהחלל או מהחומר הניתנים לחלוקה ולכימות, שכן הוא השתנות מתמדת שאינה ניתנת לחלוקה, הוא ממשות איכותית ולא כמותית. עצם מהותו של הזמן היא היצירתיות הטבועה בו. רגעי הזמן אינם ערוכים זה לצד זה, אלא נולדים זה מתוך זה, כאשר כל התרחשות בזמן היא יצירה של דבר חדש. הזמן הברגסוני הוא לא תנועה מהעבר אל העתיד, אלא "הווה שתמיד מתחיל שוב ושוב".  במובן זה, אפשר אולי לראות את מערכת היצירות המוצגת בתערוכה הנוכחית כמהדהדת ומתכתבת עם ממד 'המשך' הברגסוני. החיים הם אקט של יצירה מתמדת, והיצירה היא רגע של השתנות, התכלות ובריאה.
 

הדפסה מראה ענן קטן.jpg

כאן-שם, 2018, הזרקת דיו, 42*60 ס"מ

 

להקת ציפורים, 2018, הזרקת דיו, 29*42 ס"מ